הבמה כמשל
- rotemcheny
- Apr 11, 2016
- 2 min read
אתמול בערב רעדתי מהתרגשות. לא נשמתי, כמו שהיה קורה לי כשהייתי ילדה והייתי צריכה לשיר בפסח בקיבוץ מול שבע מאות איש, כמו שהיה קורה לי בהופעות הראשונות שהכל רעד ואיים להתמוטט והשיר היה שלוש דקות של אימה צרופה ונעימה, מן ערבוב בלתי אפשרי.
הגענו מוקדם. נמרוד גלבוע הגיטריסט הכל יכול שלי ואני. האולם של תיאטרון גבעתיים היה נראה כמו שציפיתי, גדול וקר ומרשים, נורא תרבותי היה שם. בחוץ התחולל מזג אויר של סוף העולם, שרב על סף שבירה, מחזיק חזק את המתח. כל החורף הזה אנחנו מופיעים מופע פותח לפני עמיר לב, היינו באמת בכל פינה, הפכנו לחברים, גיליתי את הקהל של עמיר שהוא קשוב וסרקן ומחבק, גיליתי את עמיר שנתן לי מקום, שלימד אותי.
עליתי על הבמה הגדולה, הקהל ישב בשורות. זה היה נדיר וחזק ולא אופייני למסע הזה שלנו, הסדר הזה, הכרטיסים המכורים, אין בירה, אין צלחות צ'יפס, אף אחד לא פצה פה. עליתי ולא נשמתי, לא זכרתי את המילים, לא את הסדר, לא כמה פזמונים בסוף. סמכתי על נמרוד, על הדרך שעברנו, על המוזיקה שלא תאכזב.
והיא לא.
אני מנסה להבין מה קורה שם ברגע הזה שהוא פסגת השאיפות אבל הוא חשוך כמו ערפל של שרב, מה זה הקצה הזה ומה הוא בא ללמד. אני מבינה שזו פקיחת העיניים. זה הרגע שמחזיר אותך לתשוקה, שאומר לי 'משם התחלת, בשביל קוצר הנשימה הזה מול הקהל, יצאת לדרך' בשביל לרגש, בשביל לגעת, בשביל להיות חשופה, בשביל לדבר אמת, בשביל לרצות שזה לא ייגמר, בשביל שזה ישרוף ויחטא את הפצע.
אחרי שלוש שורות חזרתי לפעימות לב רגילות, כלומר רגילות של הופעה, הרגשתי את הבמה החורקת מעץ מלא, את השורות האחרונות, את הסאונדמן שעשה דיוקים אחרונים במוניטור, הרגשתי את המילים שלי יוצאות בהתכוונות, מבקשות לגעת, הרגשתי אותי ערה, הכי ערה שאפשר.
יש משפט יפה בשיר השירים "אני ישנה וליבי ער", אולי סמל האהבה הנקיה, גם כשישנים הלב ער בהתכוונות.
אני חושבת שהאתגר הגדול הוא משפט כמו 'אני ערה וליבי ער', דווקא באור יום, כשהכל ידוע, וכאילו ברור, דווקא שם אנחנו נרדמים הסכנה להרדם.
אני רוצה לא לשכוח את הרעד הזה שמשאיר מקום לספק, להתגלות, לחוסר ביטחון עדין שפותח את הלב לכל מה שלא התכוונתי, ליכולת לשמוע את הקול שאיתו יצאתי לדרך.
ליבי ער.
Comments